לקט של סיפורי לקטת חומרי קליעה :)


בשנה שעברה רציתי לאסוף סנסנים.
כמו כל הקולעות והקולעים, אני מחפשת מטעים של תמר מזן אמארי, שהסנסנים שלו הכי מתאימים לקליעה מכל המטעים המסחריים, והוא מגודל באזור הכנרת ועמק בית שאן.
בשנה שעברה היו סנסנים ארוכים במיוחד ויפים, אבל עד שהצלחתי להתפנות ולהגיע, ירד גשם גדול וכל המטע היה מלא בסנסנים יפיפיים ו... בתהליכי רקבון, בגלל הבוץ והמים.
בכל זאת אספתי כל מה שנראה לי סביר,
ואח"כ נאלצתי להפרד מיותר מחצי מהם שהמשיכו לפתח עובש. 

יעידו התלמידות שפגשו את הסנסנים האלה, הם ארוכים ויפים, אבל חייהם קצרים- אחרי ההשריה צריך לקלוע מהם באותו יום אחרת הם נהרסים. מה שכבר קלוע נשאר מצויין!!

כל השנה חיכיתי לגדיד של הסתיו כדי לנסוע ולהביא סנסנים טריים שאפשר להשרות אותם יותר מפעם אחת, ולעבוד איתם בכיף.
והנה הגיע הסתיו, והתחיל הגדיד יחד עם גשמים, ושוב חלקות שלמות של סנסנים נרטבו והפכו ללא רלוונטיות עבורי. בימים שכן התאימו לאיסוף לא הייתי פנויה לנסוע, ולמחרת כבר בא הגשם...

וכשכבר נראה שאולי לא יהיו לי סנסנים בכלל השנה,
הגיעה התבוננות בהירה...
על כמה שהסנסנים בהרבה מובנים הם המובן מאליו,
וחומרי קליעה אחרים נראים יותר "מיוחדים".
גם בשבילי כקולעת יש משיכה ללמוד קליעות בחומרים שונים,
וכבר הרבה זמן שלא למדתי חידושים ופיתוחים עם סנסנים.
ואולי בגלל זה הם נהיו לי פחות זמינים.

אז כשפתאום אין, מתברר לי שוב כמה נפלאים הם, וכמה הם מאפשרים למידה.
בשיחה עם נועה שכטר חברתי ומורה לקליעה בעצמה,
החלטנו שאם אין סנסנים, נעמיק בטכניקות אחרות ובחומרים נוספים
וניצור עוד אפשרויות למידה כיפיות לנו ולתלמידות.
מיד אחרי השיחה...
קיבלתי טלפון על מטע אחרון שעוד לא נגדד, שהסנסנים בו עדיין על העצים ולכן גם לא נהרסים מהגשמים! ממש רגע אחרי שויתרנו...
בנחישות לקיים את ההחלטה שלנו לגבי העמקה בתחומים נוספים וללמד אחת את השניה,
ועם זאת בשמחה והערכה רבה לסנסנים שהתגלו פתאום,
נסענו למחרת נועה ניבי ואני לגולן, לאסוף סנסנים.

היו מעט- זה מטע קטן. כשסיימנו לערום אותם, החל לרדת גשם...
הם לא הכי ארוכים. אבל הם פה עכשיו :) ואנו שמחות בחלקנו.
ועכשיו הם כבר מוכנים לקליעה, ונשזרים להם לתוך סלים נפלאים.
ובינתיים הספקתי גם ללמוד עוד, בכל מני חומרים וגם בסנסנים...

תודה!




ציידות דרקונים (ואנשים טובים)

בבוקר אחד בשבוע שעבר יצאנו שלוש נשים לצוד דרקונים, כדי להכין מהם כובעים.
נשמע מוזר? אבל כך היה.
אחרי תיאומים, בחינת מזג האויר והשגת האישורים והרשיונות הנדרשים נבחר הזמן המדוייק ונפגשנו בשער הישוב שבו יש קהילת דרקונים משגשגת. מהשער נסענו בשיירה קטנה עד שהגענו.

בחצר גדולה ישנה ארץ ובה דרקונים. השם הרשמי הוא דרצנה דראקו, והעלים היבשים מצויינים ביותר לקליעה ונראים כמו לשונות אש של דרקונים.
לפני כמה שנים נפגשתי עם הצמח המדהים הזה ונשלחתי בפעם הראשונה לחפש אותו, המשימה היתה למצוא חצר מלאה בצמחיה לא שגרתית, ושם גדלים להם הדרקונים.
הסתובבתי בישוב עד שראיתי חצר מלאה בקקטוסים מסוגים שונים ושאר סוקולנטים וצמחים מעניינים, בקצה שקרוב לכביש צמחו בגאון שלוש דרקוניות שכאלה.
והרביעית בחלק העליון של החצר.
דפקתי בדלת, אשה מבוגרת וטובת לב פתחה והכניסה אותי לבית מלא בסלים מכל העולם, זה התחביב שלה. האיש, הוא ששתל גינה עם צמחיה שלא דורשת הרבה השקיה, כמו שחשב שנכון בארץ הזאת. הוא בא מהולנד, אם זכרתי נכון.

חיפשתי דרקונים ומצאתי אנשים טובים. בשמחה גדולה הם הסכימו שאלקט את העלים היבשים- לשונות הדרקון (אחד הקסמים של ליקוט החומרים הוא שכמעט תמיד אני צריכה את מה שהצמח כבר לא צריך), הגעתי מאז עוד פעם או פעמיים וגם הבאתי סל קטן כתודה למגדלי הדרקונים.

כבר כמה שנים שהם לא גרים שם. השנים עברו וגם הם.
לפני כמה חודשים חשבתי לחזור לחצר ההיא ולפנות לדיירים החדשים כדי ללקט עוד, והסתבר שגרה שם חברה מאד טובה של תלמידה קולעת (שבדיוק קלעה אצלי כשחשבתי על כך...), עם משפחתה, 
וככה אפילו בלי לדפוק בדלת, קיבלתי אישור להכנס לחצר ולאסוף בשמחה.
בשבוע שעבר חזרתי עם שתי תלמידות קולעות לצוד וללקט ושוב, דיירי הבית לא                                    נמצאים אבל אנחנו מוזמנות. זה לא מובן מאליו שאנשים פותחים את ביתם או חצרם
בפני נשים זרות עם רעיונות לא שגרתיים...

הגענו עם סדינים גדולים ועברנו בין כל העצים להרגיש, להנות מהיופי, לחפש את הלשונות הכי ארוכות... קשרנו כ20 צרורות שמילאו את האוטו הקטן עד הגג (אבל כבר בטח ניחשתם שהוא מתורגל היטב) והשארנו קישוט קטן על הדלת כתודה...








בג'ונגל ביום חורפי

בדיוק נגמרו לי הבננות.
לא הפרי הצהוב הטעים, אלא היריעות המהממות שמהן מורכב ה"גזעול" של הצמח. אלה שמהן אני אוהבת לשזור חבלים ולקלוע סלים. נגמרו, ומחר סדנא, אז יוצאת ללקט!

התקשרתי לאילה, הקולעת השכנה שתמיד נכונה להרפתקאות ותמיד מלמדת אותי המון,
והיא בשמחה הצטרפה אלי ביום גשום לג'ונגל...
אז נסענו למטעי הבננות הקרובים, שאילה קיבלה אישור ללקט בהם, עם סדינים חבלים ומספריים.
בדיוק התבהרו השמיים.
נכנסנו לתוך הרשתות- מעין אוהל ענק מבד רשת שמכסה מטעים שלמים, ובתוכו הג'ונגל- ג'ונגל של בננות, אפשר ללכת לאיבוד, וביום חורפי אפשר גם לשקוע בבוץ! ואני, מגפיים שכחתי. לא נורא.

הכי כיף, ללכת ללקט חומרים עם אילה, שתינו מתלהבות מהיריעות היפות, מהאורך שלהן. שתינו יכולות להשאר עוד ועוד ומתמכרות לאיסוף. מילאנו 2 סדינים ביריעות/קליפות, ועוד אחד בעלים יבשים לצורך סוג חדש של קליעה בחומר המדהים הזה שבו משתמשים גם בעלים.
התמלאנו בוץ, הנעליים שלי נעשו כבדות יותר וחומות יותר ככל שעבר הזמן... אבל הכי כיף לאסוף בננות כשהן לחות, ולא נקרעות תוך כדי- כי אני אוספת רק את מה שכבר יבש, מה שהצמח כבר לא צריך, זה הכי מתאים לקליעה באורח פלא. ואז הקליפות היבשות עלולות להשבר או להתפורר בזמן האיסוף אם הן נמעכות. יום גשום הוא מושלם, לעומת זאת!

ואז העמסנו את האוטו הקטן והמתורגל היטב, וחזרנו הביתה, בדיוק כשהתחדש הגשם,
היינו כשעתיים בג'ונגל :) ולמחרת באו נשים יפות וחכמות לשזור חבלים ולקלוע ממה שהבאנו.







עץ השפע והזמן הנכון

בתחילת הסתיו ביקשתי שיספרו לי אם יש בערימות הגזם בסביבה חומרי קליעה מעניינים-
זאת עונה מצויינת ללקט אותם :) 
ואכן ביום חמישי אחד קיבלתי הודעה מאשה יקרה שאני לא מכירה אישית, שהשכנים שלה שמו בגזם חצי עץ דקל בערך, כתבה איפה הוא מונח ואפילו שלחה תמונה.
מפה לשם העץ נמצא אצלי בתודעה אבל היומיום מלא בעניינים, ועבר שבוע- שבו לא הצלחתי למצוא זמן פנוי להגיע עם מסור ומזמרה בשעות האור המתמעטות של העונה.

ביום חמישי האחרון יצאתי לבת שלמה שם מאוחסנים סנסנים שאספתי בשנה שעברה, להביא כמות יפה לסדנאות הקרובות, העמסתי את הפיאסטה החביבה שלנו יפה יפה ונסעתי לכיוון הבית.
ואז חשבתי שאקפוץ לערמת הגזם ההיא (בישוב אחר) לבדוק אם העץ עוד שם, מה מצבו ואם שווה להגיע לשם שוב, כבר שמתי באוטו מסור ומזמרה מראש למקרה שיהיה לי כוח לזה אחרי לילה חסר שינה... אז נסעתי.

מצאתי אוצר! אני לא בטוחה איזה זן של דקל זה. אבל היו שם עלים, לולבים, סנסנים, סיבים ארוכים וחזקים, "סירות" (לא יודעת מה השם ה"נכון" שלהן אבל בטח הבנתם!)...
חכמינו אמרו פעם ש"תמרה זו אין בה פסולת" ומיכלי רז-למברגר הקולעת המעולה יודעת גם לספר על כל חלקי התמר ומה עושים איתם. 
וזאת היתה התחושה שם ליד הדקל המפואר הזה. שאין בו פסולת וכולו שפע.

כל השפע הזה יפונה לערמת גזם ובכלל מדהים שחיכה לי את כל השבוע :)
כנראה שהגעתי בזמן הנכון.
אז התחלתי לנסר, ולאסוף, בשמש, מזל (או שכל) שלקחתי בקבוק מים.
זה לקח הרבה זמן וכוח, הרמתי והזזתי וסובבתי, ותוך כדי, התפעלתי ושמחתי,
והודיתי לגלית- האשה ששלחה לי את ההודעה.

בין לבין ניסיתי לבדוק אם מישהו מחברי יכול ורוצה לבוא ולעזור לי להוביל- כי כאמור האוטו שלי כבר היה מלא וגדוש- אבל כשהשעה היתה רבע ל"מהר הביתה ולאסוף את הילדה", הסתכלתי שוב והחלטתי לדחוס הכל איכשהו, במקום להקפיץ עוד רכב אם לא חייבת. (מצורפת תמונה...)
(כי את הגזע לא לקחתי, היה יכול להיות ספסל נהדר! אבל עצרתי את עצמי בזמן)

לא האמנתי אבל הכל נכנס, לא היה מקום יותר לזבוב, מלא עד התקרה ועד הרצפה ומכל הכיוונים, בקושי היה לי מקום לשבת ולנהוג- אבל היה, ונסעתי הביתה לאט.
הגעתי, בזמן הנכון :)
בדיוק הספקתי לנשום, לאכול משהו קטן ולפרוק כדי לפנות מקום ולאסוף כמה ילדות...
ובקרוב כל השפע הזה ייכנס לסלים!